קורה לפעמים שכל מה שאני רוצה בארבע אחרי הצהריים כשהילדים חוזרים הביתה, זה להיות ילדה בעצמי. כזאת שזורקת את התיק מול הדלת, בדיוק בנקודה שבה הוא יחסום את המעבר בצורה המיטבית או במקרה היותר טוב פשוט שוכחת אותו  בסל של האופניים. סתם כי ככה מתחשק לי. ואז להיזרק על הספה ולצעוק- אמאאא! באלי משהו לאכול! ולפני שאני שומעת את התשובה גם לצעוק ליתר ביטחון- אמאאא! משעמם לי!

אבל אז אני מתעוררת מהפנטזיה ונזכרת שבכלל אין לי אמא, וגם אם הייתה עדיין מישהו צריך להביא לילדים הרעבים האלה משהו לאכול כי עושה רושם שהם בדיוק רוצים לשבור צום של שבוע. או שהם סתם הרגע חזרו מיום שגרתי בגן, אותו אפקט. ואז יש שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה – אני משנסת את מותניי האימהיות (קילו אחד על כל לידה בכל מותן) מגייסת חיוך, וממלצרת להם עוגיות ושוקו ופרי ושיעורי בית ומשחק הזיכרון ולפעמים אפילו (ושיישאר בנינו) משחקת  סופרגול. אשכרה דופקת על הרצפה ומנסה להפוך קלפים. אבל אם זה נשמע לכם נמוך, זה רק כי עוד לא מניתי את האפשרות השנייה והעגומה- שבה אני לא משנסת ולא מגייסת, אני רק מבצעת, רק כי אין ברירה ורק את המינימום ההכרחי. ותוך כדי אני מונה בראשי שוב ושוב את כל צרותיי הזעירות. צרות רגילות, כמו של כולם- אני מצוננת, הוא איבד את המעיל בפעם הרביעית והחורף רק התחיל, היא צריכה תור לרופא שיניים, יום שיער רע, תינוקת שבוכה כל הלילה, החלב החמיץ ואני חייבת קפה. כאלה צרות. אה, ועוד צרה קטנה. ציינתי כבר שאין לי אמא?
ככה זה להיות אמא, רוב הזמן זה אושר אבל כל הזמן יש צרות קטנות ודאגות גדולות.

וככה זה להיות אמא בלי אמא, על כל הצרות והדאגות מחפה ענן גדול אפור של חוסר, של מה היית עכשיו מייעצת לי לעשות אם רק היית בסביבה, ושל בא לי שתכיני לי כוס קפה עם חלב שלא החמיץ ותגידי לי שאת דואגת להכל, ואני יכולה קצת לנוח.

ודווקא אז, בדיוק כשהצרות הקטנות וענן החוסר מאיימים להפוך לאחר צהריים ארוך ומדוכדך אני שומעת שיחת ילדים בחצי אוזן. היא מתפעלת מקלפי הסופרגול שהוא אוסף באדיקות: “וואו כמה קלפים יש לך?!” והוא עונה לה ברצינות תהומית ובעברית תקנית: “שלושים ושבעה בלי עין הרע”. אמנם אני באמצע למנות את צרותיי וגם שתי דמעות כבר התחילו להיווצר בזווית העין ולא יאה לצחוק ברגע שכזה, אבל אי אפשר להתאפק. ואז אני צוחקת ומאבדת את הספירה וכבר אין לי מושג אם אני רק קצת מסכנה או אולי ממש. ולפעמים אני גם כמעט שומעת את אמא שלי מייעצת לי- עזבי שטויות, תתרכזי במה שטוב.

רעיה ג’קסון זלקינד‎
בת 30. נשואה לחן ואמא של חסד בן 8 של שובי בת 5 ושל אליענה בת חצי שנה.
אני אמא בלי אמא,
אמא שלי נפטרה לפני 13 שנים ומאז אני עדיין חיה ומשתדלת לעשות את זה בשמחה ובאומץ!