אני שונא לישון ליד הבן שלי.
לרוב זה ממש כיף, אבל יש מצבים שבהם אנחנו לא ממש רוצים לבלות את הלילה לצידם.

״אבאאאא, כואבת לי הבטן!״ ככה זה התחיל, בקטנה ביום שבת.
״זה מכל הממתקים שטחנת אצל סבתא אתמול״ עניתי על אוטומט, מבלי להוריד את העיניים מהסיר שבו טיגנתי את אחד המאכלים האהובים עליו, עוף חמוץ מתוק.
עשר דקות אח“כ כשהתיישבנו כולנו לאכול ארוחת צהריים והוא בקושי נגע בצלחת התחלתי לדאוג, בשש כאבה לו עוד יותר הבטן, בשבע וחצי הוא לא נגע בפיצה (שם כבר ממש חששנו) בשמונה הוא הקיא, בתשע הוא כבר היה על האוטו ביחד איתי בדרך לקפלן.

אנחנו כבר צוות בקטע הזה של מיון בערב, אבא ובן, מכירים את הנוהל: פעמיים שבר את הרגל, פעם חתך מהאופניים, שם תפר מהקרטה… קטע של אבות ובנים.

אני שונא את הנסיעה הזו לביה“ח, מצד אחד אתה מנסה לשדר “עסקים כרגיל” – מתבדחים, נוסע כחוק, בפנים אתה מת לשים מאותתים לצפור ולנסוע כמו האמ-אמא של האמבולנס… ״הלו לילד שלי כואב שם מאחורה בבוסטר, טוסו לי מהנתיב!״

מגיעים למיון, דווקא הולך מהר – בדיקת דם, מדברים על כדורגל הוא לא מרגיש את הדקירה, עוד בדיקה, עוד רופאה, אתה כבר מבין שמוקדם לא תצאו מפה. הוא לחוץ שמחר יש בית ספר, לך ברור שזה אפנדיציט ושהוא לא הולך לראות בית ספר שבוע לפחות.

לקראת חצות מגיעה הבשורה, מסתבר שאתה יכול להיות מתמחה ברפואה או לפחות אלוף העולם באבחון רפואי על פי גוגל, דלקת בתוספתן, אתם נשארים לאשפוז מחר מנתחים.

מעדכן את האישה בבית, מתחילים לארגן משמרות, מי אוסף את הילדה מהגן, איפה היא תשאר, מתי ינתחו מי ינתח, מה להביא, מי מוריד ת‘כלב, לוגיסטיקה לוגיסטיקה, לוגיסטיקה.

הילד מבסוט מצד אחד כי הולכים לישון, בחדר, כמו בית מלון, ועם אבא, ובלי הבנות המעצבנות… ונעשה קטעים, ונראה גם תקציר של הליגה הספרדית לפני השינה, אתה מלא חרדות ועדיין משדר פאסון.

נכנסים לחדר, דווקא עשו יפה – האחות מדהימה, אנחנו בחדר 10, “10? כמו מסי” הוא לוחש לי לפני שהוא נרדם, מחובר לאינפוזיה שנותנת לו נוזלים ומעמעמת את הכאב.

אני הולך למלא טפסים ובדרך חזרה אל החדר מתרכז רק במסדרון, לא מסתכל ימינה ושמאלה, חדרים חדרים מלאים סיפורים, מלאים ילדים שכואב להם, יותר פחות, אני לא מסתכל… מתרכז בחדר 10. נכנס על קצות האצבעות, מסתכל עליו – ישן, מחובר לאינפוזיה משוכללת מלאה באורות… הייטק, שונא את האינפוזיה, זאת אומרת לא שונא אותה אישית, שונא אותה כשהיא מחוברת לילד שלי.

אני פותח את הספה שאמורה להפוך למיטה, ופה זה המקום לפתוח סוגריים ולאחל למהנדס שעיצב אותה, שיזכה לישון עליה כל ימי חייו. נשכב עליה, תשוש, עייף ולא מסוגל להרדם… מקשיב לנשימות שלו. האחות נכנסת “תשמור שהוא לא יקפל את היד של האינפוזיה, כי אז זה נעצר והמכונה תצפצף” אין בעיה אני עונה לה, ושם את היד שלי על הזרוע שלו, היד שלי לא תזוז ב-5 השעות הקרובות, וגם לא שלו.

אנחנו שוכבים ככה אחד ליד השני, ואני מתפרק בפעם הראשונה. מוכן לתת הכל כדי להתחלף איתו עכשיו, בכאב שלו, במה שהוא הולך לעבור, באינפוזיה המחורבנת הזו שהוא מחובר אליה… תחברו אותה אלי, תנו לו ללכת הביתה ותוציאו לי את התוספתן!!! אני בן 42 ועדיין יש לי את התוספתן הטיפשי הזה, תיקחו אותו ממני כבר לא ממנו!

אני שונא לישון לידו בבית החולים, אני חושב לעצמי, אבל אני לא מוכן שאף אחד אחר יעשה את זה במקומי.

נ.ב.
הניתוח עבר מצוין, יומיים אח״כ היינו בבית, שבוע אח״כ יואב היה מצטיין עונה בחוג קראטה ועבר מבחן קאטה בהצטיינות.

שמוליק קיטייניק
נשוי למיכל, אבא של יואב ושירה.
פרסומאי שמגיל 7 עדיין חולם להיות נהג מרוצים.