אנחנו טסים.

לוקחים איתנו תינוקת ומזוודה, משאירים שני ילדים עם הרבה שקיות והוראות הפעלה מפורטות, וטסים. לא להרבה זמן, רק כמה לילות.  לא מאוד רחוק, רק ארבע שעות טיסה. ונכון שיש חוק כזה שהורה שטס אין לו זכות התלוננות מעכשיו ועד הנצח אבל לי כואבת הבטן כבר שבועיים. או יותר. מהרגע שקנינו את הכרטיסים לפני חודשיים כמעט, כואבת לי הבטן בגלים– רגע אחד לא ואלף שעות כן. למרות שהם נשארים בידיים הכי טובות שיש, למרות שהם נורא מחכים כבר שנטוס ויהיה להם קצת חופש מאבא ואמא וזמן איכות עם סבא וסבתא, עדיין כואבת לי הבטן והכתפיים גם ובעצם כל הגוף כי לא בא לי להשאיר אותם ולנסוע. כשאני מעלה את האפשרות שאולי נבטל את הטיסה אני מקבלת תמיד את אותה התשובה– יאללה שחררי!

אם היו נותנים לי שקל על כל פעם ששמעתי את צמד המילים “יאללה שחררי” בכל מה שקשור לילדים, אולי עדיין לא הייתי מיליונרית אבל בטוח שהיה לי ארנק כבד מאוד. אמא שלי הייתה תמיד אומרת שבחופשה של שלושה ימים ביום הראשון ליבה עוד נחמץ מהפרידה מהילדים, ביום השני היא נהנית מהחופש וביום השלישי היא כבר מתגעגעת ומחכה לחזור. מסתבר שאני קצת דומה לה בזה. ואולי הפרידה ממנה הרבה לפני הזמן (לי נראה שלהיפרד מאמא זה תמיד לפני הזמן) עשתה אותי עוד יותר קשת פרידה. אפילו כשאחד הילדים מוזמן לארוחת ערב אצל חברים אני צריכה לנשום עמוק לפני שאני אומרת בקלילות מזוייפת– בטח! למה לא?!

אז אני עוברת על חוק ההורים הבלתי כתוב, מתלוננת על כאבי בטן, והפנים שלי נופלות בכל פעם שאני חושבת על הטיסה המתקרבת. וכשיגיע היום אני אפרד מהם בחיוך ואסתובב מהם בדמעות. לימים הראשונים בטח יהיה טעם חמצמץ של פרידה ומרחק, לימים האחרונים אולי יתלווה חוסר סבלנות של געגוע ובין לבין יהיה כיף וחופש שכל אחד כמעט צריך לפעמים, במיוחד הורים.

אבל עד אז אני אמשיך לשמוע “יאללה שחררי” בקצב של עשר ביום, אני אמשיך להנהן, להגיד– “כן, כן, אני באמת צריכה לשחרר“  ולדעת שאני לעולם לעולם לא אשחרר.

רעיה ג’קסון זלקינד‎
בת 30. נשואה לחן ואמא של חסד בן 8 של שובי בת 5 ושל אליענה בת חצי שנה.
אני אמא בלי אמא,
אמא שלי נפטרה לפני 13 שנים ומאז אני עדיין חיה ומשתדלת לעשות את זה בשמחה ובאומץ!