כבר שש שנים שהבת שלי רוצה חורים באוזניים, מאז שהיא נולדה בעצם.
לדעתי עוד לפני שהיא ידעה להגיד אבא ואמא היא אמרה “עגילים”,
אבל אני תמיד התעלמתי: חמודה שלי, אמרתי לה, אם אני חיכיתי עד גיל 17 גם את יכולה, מה הלחץ, בשום אופן אני לא עושה לך חורים אז תפסיקי לבקש – בקיצור מפה לשם בשבוע הבא אנחנו הולכות לעשות עגילים והיא מחכה לזה כמו ליומולדת או לדיסנילנד או לפגישה עם אליאנה תדהר – הבנתם את הרעיון.
חוץ מזה היא החליטה שמי שעושה חורים באוזניים הוא רופא, או כמו שהיא קוראת לו: “דוקטור לעגילים”.
נראה לי שחורים באוזניים בכל זאת נשמעים לה כמו אקט מכאיב משהו אז בשביל להרגיע את עצמה היא מנסה להפוך את זה לפרוצדורה רפואית מבעל סמכות.
בכל אופן כבר שבוע – מאז שהסכמתי לה – היא שואלת מתי נלך לדוקטור לעגילים, אני כבר לא מתקנת אותה כי זה כזה חמוד בעיניי ובכלל היא חמודה ומתוקה ונשמה.
אני מקווה שאתם לא מחכים לפואנטה כי אין.
פשוט תדעו שאי שם יש ילדה בת שש וחצי שבלילות האחרונים הולכת לישון מאוד נרגשת מזה שהיא עומדת להגשים חלום קטן ואני מסתכלת מהצד ורק חושבת איזה מהמם זה להתרגש מדברים קטנים כאלה וכמה חבל שזה עובר לנו עם הגיל, לילה טוב ומרגש שיהיה.

אורית נבון
נשואה פלוס שניים, נורמטיבית, עושה שופינג במנגו ובקסטרו בלבד, מעריצה את ששי קשת. מנהלת תוכן בבלינק ובעלת טור שבועי במגזין סוף השבוע של mako.
כותבת על כל מה שמעניין. אותה