היום לפני ארבע שנים וחמישה ימים:

אני יושב לפגישת עבודה, מדבר עם חברה טובה על רעיון לתסריט. פתאום טלפון. יערה. היא בערך בחודש השישי בהריון ומספרת באדישות יערית אופיינית שהיא הייתה הרגע אצל הרופא שבישר לה שיש לה רעלת הריון. אני אומר את שתי המילים בקול והחברה ובעלה מחווירים “תעוף עכשיו ותטיס אותה לבית חולים“. אני עף.

בדרך לבית חולים אנחנו בודקים באינטרנט ומבינים שכל העסק קצת מפחיד. אנחנו עושים בדיקות באיכילוב ובסופם מחליטים לאשפז את יערה.

אלו ימים מטורפים. נשים הורמונליות מכל כיוון. חמש לידות ביום מסביבנו ורק שנינו לא בדיוק יודעים מה לעשות עם עצמנו ומרגישים יותר ילדים מאי פעם. על הדרך יערה עולה יותר מקילו ליום והרופאים מסתכלים בתיק שלה עם מבט מהורהר יותר ויותר.
הימים עוברים. אני ישן אצל חברים בתל אביב כל לילה ויערה מתנפחת מיום ליום עד למצב שבו פיונה נראית כמו חולת שחפת לידה.

אחרי חמישה ימים היא אומרת לי שאולי כדאי שאני אביא לה קצת אספקה מהבית. אני נוסע ב23:30 בחזרה הביתה. מארגן תיק והולך לישון. אומנם אני במרחק חצי שעה מאיכילוב אבל מה כבר יכול לקרות?
אני מתעורר בבוקר מאס אמ אס  “חתו, תגיע, אני בדרך לחדר לידה“

אס אמ אס?! אס אמ אס?!?!?!?!

אני טס כמו מטורף. היונדאי גטס מגיעה לביצועים שאפילו בחלומותיו הוורודים ביותר של הקוריאני שהמציא אותה לא נראו. קורע את איילון. חוץ מגל גדות לצדי, זה לחלוטין היה נראה כמו פרמיירה של מהיר ועצבני 27.

אני מחנה בחריקה בחניון של איכילוב. מתחיל בספרינט מטורף במסדרונות בית החולים. מרפי כמובן גרם לכך שדווקא ביום הזה לבשתי בוקסר חלקלק (אני מפחד להגיד אבל נראה לי שהוא היה עשוי מסטן…) שיערה קנתה לי פעם בברלין. השילוב של חוסר החיכוך שלו עם הג‘ינס שהיה גדול עלי בשתי מידות בערך גורם לי לרוץ בערך ערום בדרכי ליעד.

אני מגיע מתנשף. אומרים לי שהיא כבר בניתוח. אסור להיכנס. זה ניתוח קצת מסובך ואסור להכניס עוד אנשים לחדר. אני מתיישב לרגע ורבע ופתאום כבר מגיעה אחות בריצה עם אינקובטור: תגיד שלום, זאת הבת שלך! היא רצה מהר הלאה. אני עוד לא מבין מה קרה כאן ואחות אחרת רצה עם אינקובטור אחר “תגיד שלום, זאת הבת שלך“. גם היא נעלמת באופק.

אסור עדיין להיכנס ולראות אותן.

בינתיים אני ממהר לראות מה קורה עם יערה. גם אליה אסור להיכנס. הרופא רק אמר שהיא איבדה כמויות של דם והכול קצת גבולי. אני על קוצים, שאפילו תחושתו המרגיעה של בוקסר הסטן לא מרגיעה.

אחרי כמה שעות מרשים לי להיכנס ולראות את יערה. היא כהרגלה מחייכת. חוץ מקפה שחור זה נראה כאילו היא במילואים. היא אומרת שהיא הייתה באיזו חוויה חוץ גופית. כנראה שהיא ילדה, היא קצת מטושטשת. נדבר. היא נשכבת על המיטה גמורה.
אחות שלישית אומרת לי שכדאי שאני אלך לישון. מחר יש לי יום עמוס כאן וכדאי שאצבור כוחות. “אל תחזור לפני 9:00, אין מה לעשות כאן“.

אני חוזר לישון אצל חברים. האדרנלין בקושי נותן לי להירדם לפני 3:00. אני מתעורר ממבול של טלפונים. כולם מברכים בטירוף. כל הזמן הזה יש איזה טלפון מעצבן שנמצא בממתינות.
אחרי שעה בערך אני מצליח לחזור למספר הזה.
“חתו!!!!!!!!!!!!!!!!! איפה אתה?!!?!?!?!??!?!?!”

מתברר שלקחו ליערה את כל הציוד והשאירו אותה בלי כלום. מתברר גם שביום הלידה החליפו לשעון קיץ. זה לא 8:30 – זה 9:30! פינו אותה מהטיפול נמרץ והיא באמצע שום מקום, לא יכולה לזוז, בלי טלפון ועצבנית כמו שרק אישה אחרי לידה ושלוש מנות דם (כנראה של נשים עצבניות לא פחות) יכולה להיות.

אני עוזב הכול ורץ למטה. מנסה לתפוס מונית רק כדי לגלות שפאק!!!! דווקא היום מכל הימים זה מרתון תל אביב! חסמו את כל הכבישים! איכילוב במרחק של 3 קילומטרים רחוקים מאוד ממני…

אני לא מוותר. סחבק בכושר שיא. אני מרביץ ספרינט מטורף על המדרכה אבל צפוף שם. אני עושה מהלך וחותך לתוך מסלול המרתון. אני עוקף את הנציג הישראלי, חולף על פני האתיופי ובפוטו פיניש נאבק בסודני. כולם חשובים שאני איזה נודניק שמנסה להתחכם עם הרצים, מנסים להעיף אותי מהמסלול ואני רק צועק מתנשף: אשתי… הבנות שלי… פגייה…
אחרי שבירת השיא הישראלי בן 34 השנים של דני לנקרי במיני מרתון אני מגיע לבית חולים. יערה שם חצי מתה. אני מתחיל להריץ אותה על כסא גלגלים. היא כבר חשבה להגיש טפסים לרבנות לגט ולויצ“ו על אבא מזניח.

“אם ככה אנחנו מתחילים את ההורות, לאיפה זה מוביל?” היא שואלת אותי. אני חושב לספר לה על המרתון ועל שעון קיץ ועל הבוקסר ועל…
אני שותק.
אנחנו נכנסים לפגייה. רואים את מיכל – 1.667 קילו ואת שקד 1.286 קילו. כל המרתון, העצבים, הזיעה והבוקסר עם סטן נעלמים.
אני מתאהב בשנייה.
זה לא עבר לי גם אחרי ארבע שנים.
זה לא יעבור לי בחיים.
ומה שמדהים שכל יום שעובר זה רק הולך ומתגבר.
מזל טוב!
אוהב הכי בעולם!
אבא חתו

אלעד חן
מחלטר כתסריטאי וסופר. יוצר ותסריטאי ראשי של הסדרות “אורים ותומים” “נויורק”, תסריטאי ראשי בסדרה “אלישע” ומחבר הספר “הצד השני של המטבע”.
ברוב הזמן אבא במשרה מלאה לתאומות מיכל ושקד (בנות 4 )