שמש חמימה מלטפת את פניי. אני שוכבת על החול החמים. הגלים מתדפקים אל החוף. שקט. שלווה. נעים. מנוחה. סיני…

ברקע בליל שפות וילדים משחקים.

שיחה בין אמא לבנה הקט, בן 3 או 4, חודרת את השקט ומגיעה לאוזניי.

האמא מתנדנדת על הערסל, נחה, נהנית מהשקט ומהשלוווה שסיני כל כך יודעת לתת.

הילד הקטן מנסה להוריד את הכדור שתלוי על העמוד. לא מגיע.

מבקש מאמו שתוריד עבורו את הכדור.

לאמא לא מתחשק לקום מהערסל. אני מבינה אותה. זה אמנם היה פעם מזמן, לפני שהפכתי לאמא בעצמי, ועדיין כבר אז הבנתי אותה. למי מתחשק לקום מהרביצה העצלה?

אני מאזינה לשיחה בחצי אוזן, פוקחת עין מנומנמת. בכל זאת, סיני… אבל משהו בדינמיקה מושך את תשומת לבי.

הילד מתחיל להתלונן. מבקש שוב: “אמא, אני לא מצליח…תורידי לי את הכדור…”

האמא, מתנדנת בערסל. בשלוה מוחלטת עונה לו: “תנסה, אתה תצליח.”

הילד מנסה שוב. לא מצליח. כמעט בבכי פונה שוב אל האם.

אני קצת פחות שלווה. “יאללה, קומי כבר. תני לו את הכדור!” אני חושבת לעצמי.

האמא מכוונת: “תעמוד על קצות האצבעות, תתקרב ממש. אתה תצליח.”

הילד נעמד על קצות האצבעות. מתקרב ממש.

ומצליח.

חיוך של נצחון עולה על פניו.

ואני מוצפת: אח איזה שיעור! איזו דוגמא מצויינת לחניכה!

לפעמים עושים את הדבר הנכון, לא תמיד מהטעם הנכון…

ועדיין: אמונה, עידוד, הכוונה והתנסות עצמית מובילה לחווית הצלחה עצומה. בעיקר במקומות שאתה מרגיש שאין סיכוי.

על הדימיון בין הורות לבין ניהול אני מדברת בכל התהליכים הייעוציים והסדנאיים שאני מעבירה. פוגשת לא מעט מנהלים שמתלוננים על תפקוד לקוי של העובדים שלהם, שלא פותרים בעיות בעצמם, עושים אסקלציה מהירה מידי, יש להם “ראש קטן“, לא מספיק לוקחים אחריות ועוד. התבוננות בתפקוד של אותו מנהל מגלה בדרך כלל דפוס שונה מזה של אותה אמא בסיני: כשהעובד מגיע עם בעיה הם פותרים אותה עבורו במקום לכוון אותם להתמודדות עצמאית: בקלות הם הרי יכולים להרים את הטלפון או לקבל את ההחלטה שתסייע לעובד בטווח המיידי. אבל בטווח הארוך שני הצדדים משלמים את המחיר.

זה אולי השיעור הכי טוב שקיבלתי.

על הכותבת:

יפעת ונונו לופו היא יועצת ארגונית המתמחה בלווי מנהלים ובתקשורת בינאישית. מייסדת ומנכלית חברת היעוץ הארגוני “ספירלה – יחודיות בעולם הארגוני“. נשואה ואם לשתי בנות ובן, המספקים השראה מתמדת וציטוטים נפלאים.
לאתר ספירלה: www.spirala-org.co.il