עד כמה החיים כהורה יכולים להיות עלובים?

אתמול בשתיים בלילה אני מסיים לעבוד. המוח כבר פירה מעוד פרק שכתבתי, כשברקע מנסה איכשהו לראות משחק כדורסל ולסדר תיק לנסיעה לצפון.
ואז, כשאני כבר סוף סוף הולך למיטה לישון אני בודק מיילים ורואה שאנחנו היחידים שלא הבאנו ציורים ליומולדת לגננת ולסייעת בגן. הפדיחה מתבררת כגדולה יותר כשאני בוועד הגן ואחד משולחי המייל.
ססססס…. שתיים וחצי בלילה אני יוצא מהמיטה והולך לחדר המשחקים. פורס טושים וצבעי פנדה ומתחיל לקשקש. עובד על תנועות טוש לא יציבות בעליל, עיגולים לא סימטריים וחוסר היגיון כללי הכי מתוכנן שאי פעם נוצר.
אחרי גניזה של 17 ציורים שנראו מושקעים מדי מצד אחד או עם חשש שהגננת תחשוב שהילדות קצת מפגרות מצד שני אני מבין שהגעתי לשלמות הרסטוקרטית של ילדות בנות 3 וחצי הולך לישון.
6:22 אני קם. אני מגלה שיערה כבר עשתה איתן ציורים. הן שואלות אותי מי צייר את זה? אני מגמגם… מי רוצה חביתה בפיתה?!

חמודות שלי, כשתלכו לפיסכולוג עוד איזה עשר שנים תגידו לו שלפחות השתדלתי

אלעד חן
מחלטר כתסריטאי וסופר. יוצר ותסריטאי ראשי של הסדרות “אורים ותומים” “נויורק”, תסריטאי ראשי בסדרה “אלישע” ומחבר הספר “הצד השני של המטבע”.
ברוב הזמן אבא במשרה מלאה לתאומות מיכל ושקד (בנות 4)