איזה קטע, דיברתי עם חברה טובה בטלפון ורק כשהסתיימה השיחה שמתי לב פתאום שלא אמרתי לה אף מילה על כך שמחר תהיה האזכרה של אמא שלי. זה הזכיר לי את הרגע שמצחיק אותי משום מה כל פעם מחדש כשאני מבקשת מחן– תוריד אבק מאמא שלי…

מצחיק אותי כל פעם מחדש, כי ברור שה-30*30 סנטימטר של הקנבאס המודפס בתמונה יפה ככל שתהיה זאת לא אמא שלי. וברור שהקבר, המקום השותק הזה הוא גם לא אמא שלי. היא כל כך אהבה לדבר עם אנשים.

מחר נזכרים באמא שלי בפעם השלוש עשרה. זאת אומרת– המיליון ושלוש עשרה, מיליון פעמים בלי קשר לכלום ועוד שלוש עשרה פעמים רשמיות. מחר נזכרים רשמית.

לא יאומן איזו אבולוציה אבל יכול לעבור בשלוש עשרה שנים.  בר–מצווה לאבל שלנו, גדל הילד! בשנים הראשונות חשבתי לי שהאזכרה מיועדת בעיקר למי שקרובים פחות לאמא. אלה שאוהבים אותה ומתגעגעים, אבל לא נזכרים בה כל בוקר כשהסנדוויץ‘ העטוף באהבה לא מונח על השיש, כל פעם כשאין למי להתלונן שמשעמם לי או שאין לי מה ללבוש. אלה שלא נצבט להם הלב בקנאה בכל פעם שהם רואים את המילה אמא מהבהבת על איזה צג טלפון מקרי. ככה חשבתי.

ואז הגעתי לראשונה בזוג. רק מהסיפורים חן כבר הכיר אותה כל כך טוב אבל הקבר היה המפגש הכי קרוב שלו אליה, פיזית.

ואחר כך כשכבר הגעתי עם תינוק  תהיתי מה הילד הזה כשיגדל ידע על סבתא שלו. עברו עוד שנתיים והילד (שהקפיד להגיד לילה טוב לסבתא שבתמונה בסלון כל ערב לפני השינה) שואל: לאן נוסעים? ומה זה אזכרה? אזכרה, הסברתי לו, זה שנזכרים בסבתא. כמו שאני מספרת לך סיפורים על סבתא, אבל כולם ביחד.  באותה שנה עמדתי רחוק מהקבר עם בטן גדולה וקיוויתי שגם הילדה הזאת כשתיוולד ותגדל תדע מי הייתה סבתא שלה, ואולי גם היא תקפיד להגיד לילה טוב לקנבאס המודפס שתלוי על הקיר.

בשנים הבאות האוטו ממש עולץ כל הדרך לאזכרה. (“אתם זוכרים שאנחנו נוסעים לאזכרה היום?” “כן! ישששש!”) הם מונים ביחד את מי נפגוש שם והשמחה רבה. בעצם, אולי הם צודקים וכל העניין זה בכלל יום כיף משפחתי כזה שאמא מארגנת לנו.

השנה האבל שלי הוא בן שלוש עשרה, מתבגר כזה. עדיין קצת ציני לפעמים (כדי להסוות את הכאב) ויודע גם להיות רציני, להסתכל קדימה אל העתיד ולראות שלא פחות מהזיכרונות היום–יומיים, מהמסורות, המנגינות, היומנים, הסיפורים והתמונות גם היום הזה הוא חלק ממה שנשאר מאמא שלי.

רעיה ג’קסון זלקינד‎
בת 30. נשואה לחן ואמא של חסד בן 8 של שובי בת 5 ושל אליענה בת חצי שנה.
אני אמא בלי אמא,
אמא שלי נפטרה לפני 13 שנים ומאז אני עדיין חיה ומשתדלת לעשות את זה בשמחה ובאומץ!