“no! no! no no nooooooo!jame!! jame! No mama! mammmaaaaa”

אלוהים שישמור! הצרחות! הזוועה!!

ישבתי מכווצת (כסאות מאוד צרים יש במיני קלאב), מחבקת אלי חזק את שלושת הקטנטנים. רועדים מאימה, אולי מקור, אנחנו צופים המומים בהורות מהדגם הצרפתי: ארוזה בחליפת סקי (של ספיידר כמובן), פרצה אל החדר צרפתיה מהממת אוחזת בחזקה  בן ארבע, צווח ובוטש, בועט ובוכה מרות. אבל לא היא, לא אם צרפתיה ונחושה תעצור בגלל כמה צרחות. היא ממשיכה בנחישות לעבר “ביג בירד” סגול ענקי, שבתוכו מזיע פרנסואה, מדריך הילדים החמוד.

 Prenez-le!”” היא זועקת, “prenez-le” מצווה בעוצמה ולפני שמישהו מספיק לקרוא לשירותי הרווחה משליכה את בנה לזרועות ביג בירד, מסתובבת על צירה וטסה מהחדר.
A ce soir ch’eri”” קלוש נשמע מהמסדרון מלווה בטפיפת צעדים נמרצת.
עשרים דקות מאוחר יותר אנטואן הקטן כבר נרגע. אדום, מרוח נזלת ומותש מרוב בכי. איזה כיף בקלאב מד הוא בטח חשב לעצמו.

“חחחחחחח…..אאא…מממממאאאאא….” החרחורים של יובל הוציאו אותי מהשוק ושחררתי את השלישיה מלפיתת החנק.
“מה זה היה”, לחשתי מזועזעת לישראלית שישבה לידי, מורחת את ילדיה ומארגנת את הכפפות, “מה זה??!!!!”
“אמא צרפתיה”, התיזה מבין שיניה כאילו נאמר כבר הכל, “ואל תטעי, עכשיו היא יוצאת לעשות סקי, תחזור בערב ואם לא תשכח אולי תאסוף את הילד שלה מהמיני קלאב בתשע בערב”.
“חסרת אחריות ומטורפת”, הוספתי ארס משלי למדורה, ופניתי אל יובל, עמליה וליאנה שלי שעמדו וחיכו למוצא פי.

יובל כבר לא היה שם. הוא התרוצץ בחדר עם ילדים אחרים, שיתף פעולה עם המדריכים והתכונן לצאת ליום הראשון בחייו על השלג וללמוד סקי.

“אוקיי. כמו שסיכמנו”, אמרתי לבנות במתק שפתיים, “אתן יוצאות עכשיו עם כל הילדים המקסימים לשלג המהמם, לנסות לעשות סקי שזה הדבר הכי כיפי בעולם”!

חומץ ויין הסתכלו עלי כאילו יצאתי מדעתי.

“לא!”

מה, מה זה היה, הסתכלתי סביבי לנסות ולהבין מאיפה בקע הקול הבוגר והנחרץ הזה.

“לא ולא!!” פסקה עמליה בעוד הקטנה תוקעת בי מבט מזרה אימה אגב ניד ראש עדין שאינו משתמע לשתי ברירות.

“מה לא”? שאלתי את בת השש ובת הארבע שעמדו זקופות מולי, “זה כיף, אני נשבעת. זה מהמם! וגם אין ברירה”, הוספתי בקול רך, ” כי אני חייבת לצאת לסקי ואין לכן עם מי להישאר ואם לא תצאו אני לא אצא, ואין סיכוי שזה קורה, אז קדימה, צ’אפ צ’אפ, לשלג”

“לא! אנחנו לא נשארות כאן, לא יוצאות לסקי, לא! לא לא לא!!!!!!”
“מה זה לא?”, נדמה לי שהטון שלי עלה באוקטבה וחצי ורעד קל החל ביד אבל אני לא בטוחה.
“מה זה לא? אתן יוצאות לסקי! צווחתי עליהן (ברכות כמובן), “כמו שסיכמנו, כמו שאמרנו, אין מה לדבר, אין מה לעשות זה מה יש וזהו! ברור!!!!!!!???”

להן זה דווקא היה ברור.

שיט!, התמרמרתי לעצמי במעלית בדרך לחדר להחליף לטרנינג, דווקא כשזה מגיע לקרואסונים אני מאוד צרפתייה. Tres !!

דפנה שפיגלמן
אשת תקשורת (עורכת טלויזיה, עורכת עיתונות, כותבת, מנחה, מגישת רדיו)

אשת איש (יורם, פרסומאי, עקשן, חרוץ, מקסים)

אשת חיל (אמא לשלושה ילדים, נשואה 20 שנה, חברת מועצה, חברה ב”יש עתיד”)