רומם סרנגה, מורה למשחקים, תוהה על התגובה החינוכית ההולמת כאשר ילדים פוגשים את האדמה באופן בלתי מתוכנן, בלתי נשלט, ועם איברים בלתי מתאימים.

לא ספרתי אבל מדובר במאות, מאות פעמים בהן הייתי עד לנפילה של ילדים במהלך משחק. ובכל מאות הפעמים האלה – בודדות הפעמים שהגבתי בריצה. אני כמעט אף פעם לא רץ לילדה שנפלה, גם אם היא בוכה וגם אם כל הכיתה צווחת “זהר נפלה!!” וגם אם זהר היא במקרה הבת שלי. למה לרוץ כשקורה משהו טוב?

רובן המוחלט של נפילות הילדים במהלך משחק הן נפילות טובות, כאלו שטוב שקרו, גם אם היו כרוכות בפציעה ובכאב. נפילה טובה היא נפילה שמשרתת את ההתפתחות הבריאה של הילד. כשילד נופל תוך כדי ריצה, או מחליק תוך כדי סיבוב חד, או נתקל באבן ומועד – הוא לומד את החוקיות הפיזיקלית של העולם. כמו ניוטון קטן, הוא מגלה את כוח הכבידה ואת האנרגיה הקינטית ועוד כל מיני דברים שניוטונים גדולים נתנו להם שמות והמשיגו אותם במושגים. כמובן שאצל הילד הנופל, לא כמו אצל ניוטון, הגילוי הזה לא עולה לתודעה, הוא נכנס ישר לחכמת הגוף, ומפתח אצלו את היכולת לשמור על שיווי המשקל.

אפשר לחשוב על שיווי המשקל כעל חוש שהילדים מפתחים. ככל שהחוש הזה מפותח יותר כך הילד יגדל להיות מבוגר שמתנהל בעולם באופן הרמוני יותר, לא רק מבחינה פיזית, גם מבחינה רגשית. שיווי המשקל מאפשר לנו להתהלך על האדמה בביטחון, בשלווה, ולשמור על “שיווי משקל” גם כשאנחנו נתקלים במשהו קשה או כואב, וגם כשאנחנו פוגשים משהו נעים שמעורר אצלנו שמחה גדולה. חוש שיווי משקל מפותח עוזר לנו למצוא ביתר קלות את האיזון וההרמוניה בינינו לבין העולם, בינינו לבין שאר בני האדם, בין שמים וארץ.

התגובה שלנו לנפילה של ילד (כמו לכל דבר אחר שהוא עושה או שקורה לו) מלמדת את הילד איך הוא אמור להתייחס למה שקרה. אם נרוץ נשדר לילדים בהלה, תחושת דחיפות, סכנה, הילד עלול לחשוב שקרה לו משהו רע, הוא עלול להיבהל והבהלה תגביר את תחושת הכאב, וכל החוויה תחווה אצלו כחוויה “רעה“, כזו שצריך להצטער עליה, להיפטר ממנה, לחשוש שמא תקרה שוב, ולנסות להימנע ממנה, והרי זה בדיוק להיפך.

גם התגובה ההפוכה – “לא קרה שום דבר!” – נראית לי בלתי הולמת. הרי משהו בהחלט קרה! כל ילד מזהה שתגובה כזאת היא הכחשה גורפת מצד המבוגר את המציאות כפי שהוא, הילד חווה אותה, והיא גורמת לערעור האמון במבוגר המכחישן הזה, ובעולם המבוגרים בכלל.

אז אני כמעט אף פעם לא רץ, וגם לא מכחיש שמשהו קרה. אני ניגש בהליכה, מתכופף לראות איפה היא קיבלה מכה, ושואל את הילדה הפצועה: “צריך להזמין אמבולנס?” לפעמים אני מוסיף בהתפעלות ובשביעות רצון: “וואו, איזה שפשוף יפה! כל הכבוד!” ואם אני מרגיש שהפצועה זקוקה לעוד קצת חום ומגע אנושי שישיב לה את הביטחון שהכל טוב, אז אני מלווה אותה לטיפול במזכירות בית הספר, שם עדי או מעיין הנפלאות ישימו פלסטר מלא אמפתיה או טראומיל מלא אהבה. כשהילדה חוזרת למגרש אני מאשר במבט שטוב שחזרה, ושאין לה מה לחשוש מנפילה טובה נוספת, ואם אכן מדובר בבת שלי (או במקרה שלכם – הבת או הבן שלכם), אז תוספת של נשיקה על המכה היא בהחלט תגובה חינוכית הולמת.

***

רומם סרנגה הוא מחבר הספר “1, 2, 3, דג מלוחה”, 12 סיפורים על הדרמה של משחקי הילדים, שיגרמו לילדים שלכם להניח את הספר – ולצאת לשחק!

זה הלינק לפרויקט מימון המונים ולרכישה מוקדמת של הספר. תמצאו שם גם פרספקטיבה מעניינת על החשיבות הגדולה של משחקים להתפתחות של ילדים.

https://www.drove.com/campaign/5b77c80dc8ca8a0007a5b664

הטור פורסם לראשונה במגזין “אדם עולם”