קודם ממש בשקט, כי לא קראתי בקול כבר שנים ואז חזק יותר, כי הילד לחש “אבא לא שומעים כלום זה לא כיף”.

זה היה “האריה שאהב תות”, ספר די אינפנטילי אבל אהוב במיוחד על הילד ומאז גם עלי, בזכותו גיליתי שאני לא מגמגם כשאני קורא.

מאז עברו שנתיים ואני קורא לילד סיפור אחר בכל ערב.
הילד נהנה כי אבא עושה קולות ופרצופים, אני נהנה לשמוע את עצמי כמעט לא מגמגם ואישתי מרוצה מזה שיש לה זמן לעצמה בלי שיציקו לה וזה מה שחשוב באמת.

מה שאני מנסה להגיד זה שאם אתם מגמגמים ובגלל זה מוותרים על התענוג הצרוף שבתקשורת עם הילד, תפסיקו מיד ותתחילו לנסות.
הקשר עם הילד יתחזק פלאים, תרגישו הרבה יותר טוב עם עצמכם, אם תיתקעו לפעמים הילד יסלח כי הוא חצי ישן ואולי זה אפילו ישפר לכם את שטף הדיבור, זה מה שקרה לי.

בהצלחה