אבא שלי נולד בלוצק שבאוקראינה לפני 86 שנים. בקיץ 1941 הוא היה תלמיד כיתה ד׳ בן 10. במשך שנים הוא שמר את הסיפור המדהים שלו בסוד . רק לפני עשר שנים הוא התיישב מולנו בפעם הראשונה וסיפר לנו את הכל.
מאז שמיקה ואני התחלנו לנסוע ביחד באוטו ולספר סיפורים ידעתי שזה סיפור שאני רוצה שהיא תשמע בגוף ראשון. באופן מדהים זה קרה כשמיקה בת 10 ( ממש עוד ארבעה ימים ) ובכיתה ד׳.
לספר על השואה לילדים זה מאוד מסובך, איך מספרים ולא מפחידים, ומתי בעצם כדאי לספר? בידיעה שסביב ביומיים הקרובים הם יהיו מוצפים בסיפורי שואה.
אני חושב שהכי טוב, זה בגוף ראשון, בעיניים של ילד. במקרה שלנו, הילד הזה הוא ברוך תלם,
שב 21 ביוני 1941 היה בורך גליידה, מהשכונה היהודית בלוצק, על גבול רוסיה פולין. ( אוקראינה של היום)
זה סיפור ארוך, כמעט 25 דקות. אבל עם סוף ממש טוב, על איש אחד גיבור, שאני קורא לו אבא, ומיקה קוראת לו סבא ברוך.