אוטוטו יום כיפור,

האוויר הסתווי הקריר מדרבן לקבל על עצמנו החלטות לשנה החדשה, וזה זמן מצוין לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה.

לחשוב על כל אלה שפגענו בהם ולמצוא את גדלות הנפש לבקש מחילה, להתחפר בתוכה עד שיסלחו לנו על הטעויות בדרך, להתחפר עד שיתכפר.

יהיו כאלה שממש יתקשרו אישית למושא הפגיעה, אבל בואו נודה, רובנו נשלח הודעות וואטסאפ קבוצתיות בניחוח אישי בתקווה שהנמען לא ישים לב שביקשו ממנו סליחה קולקטיבית.

המהדרין גם ילכו לבית הכנסת לבקש סליחה ישירות מהיושב במרומים, יכו על חטא באגרוף רועד על כל העוולות והחטאים.

אבל יש ציבור אחד גדול ומרכזי שכנראה רובנו נזנח במסע הסליחות הזה. מגזר שלם שאנחנו לוקחים לעתים כמובן מאליו. הילדים שלנו.

וכשאני חושב על פשעים כלפי הילדים,

אני לא מדבר חלילה על הזנחה או פגיעה בזדון, אלא על מעידות שרובנו כהורים נופלים בהן:

חוסר קשב, היעדר נוכחות מלאה, התערבות יתר.

יש לי חמישה ילדים, הגדולה בת 15 והקטן בן 4, ובאמצע- עוד שלושה יצורים מקסימים, שחוץ מלהביא אותם לעולם ולדאוג לצרכים הפיזיים שלהם, אני אמור להעניק להם חום ואהבה, ובעיקר את הדבר שהכי פשוט לי לתת ויחד עם זה הכי קשה. אותי. את הנוכחות שלי. את הקשב.

לחזור הביתה אחרי יום עבודה ופשוט להיות שם. לא צריך להביא מתנות מפונפנות, הם לא צריכים שאקטוף את הירח בשבילם, לפעמים בדיוק להיפך, הם צריכים שאפסיק לנסות לקטוף את הירח ואהיה, פשוט אהיה על הקרקע, לידם.

הרבה חברים שואלים אותי: חמישה ילדים? איך אתם מצליחים לתת להם כל מה שהם צריכים? איך נותנים לכל אחד את תשומת הלב לה הוא זקוק?

ואני עונה שהבעיה היא לא לחלק את הזמן בין חמשת הילדים אלא לתת לכל אחד את הזמן המוקדש רק לו, בלי הפרעה של הילד השישי, הסמארטפון.

בפתח השנה החדשה, אני מביט על כל הרגעים בהם נתתי את עצמי לילדיי בחצי כוח. חילקתי את זמני בג’אגלינג בינם לבין הסמארטפון. הילד שאל שאלה ואני עניתי. לכאורה ביצעתי את תפקידי כהורה אבל בפועל גם קראתי וואטסאפ או מייל. הייתי שם רק בחלקי. ואם אני משלה את עצמי שהוא לא הרגיש, הלב יודע שלא שמתי אליו לב עד הסוף.

נזכר בימים הראשונים שלי כהורה. כמה הכנות, קורסים, ספרים על גבי ספרים שמלמדים איך לנשום ואיך לחתל, איך לגדל ואיך לא לאמלל, אבל דבר אחד מדריכי ההורים לא מדריכים אותך, לסמוך על החושים הטבעיים שלך ולאפשר, לגלות תוך כדי תנועה שהכל בסדר. שיש בך חוש הורי, שאם תהיה על מקומך בנוכחות, תדע מה לעשות. בלי שום מדריך. ואם תהיה מוכן לצחוק על עצמך ועל החיים, תראה שאצל כולם זה ככה, ושהורות זה לא רק אושר בלתי נגמר. ושישנים הרבה פחות, והזוגיות כבר לא בדיוק אותו דבר.

ומעל לכל, שהיצור הקטן הזה לא רוצה ממך דבר אלא רק רוצה אותך.

גם בגיל שבוע וגם בגיל חמש עשרה, הוא רוצה את תשומת הלב שלך. שתשים את הלב שלך על השולחן מולו ותראה אותו במבט של רחמים, כמו ברחם. שתתן לו ליווי ותמיכה בעולם הזה שלפעמים מתגלה כמקום לא נעים ומעצבן ושזה בסדר ליפול ולהיכשל, ולא קרה כלום.

וחיוך אחד מבפנים שווה לו יותר מעוד מתנה שתרעיף עליו, וחיבוק בלי סיבה זו התרופה הטובה ביותר לכל התקררות בדרך.

אז לכבוד יום כיפור אני מקבל על עצמי לכנס את כל המשפחה לארוחת ערב. להפקיד את הטלפונים בכניסה, ולשמוע מכל אחד מה היה לו הכי כיף השנה ומה החלומות שלו לשנה הבאה, ולבקש סליחה על זה שלא עשינו ארוחה כזאת קודם, ולקבל על עצמנו לפחות פעם בשבוע להתמיד בארוחה שכזאת. ומעל לכל, לזכור שיש לי אפשרות לתת לילדים שלי את המתנה הכי יקרה והכי שימושית יום יום. אותי. אז איך אני מעז להתקמצן עליהם ולתת להם רק חלק ממני?

אבי רוזנבלום, תסריטאי ואיש תוכן, בן 40, נשוי לזיוה, אבא של נועם, אורי, יהלי, טל ומעין.

בימים אלה שותף להוצאת ספר המתנה להורים נולדים- לא שומרים בבטן, שמביא בהומור וברגישות את כל מה שלא סיפרו לנו על מה שקורה באמת אחרי הלידה.

לתמיכה בקמפיין מימון ההמון ולרכישה מוקדמת-

https://www.jumpstarter.co.il/projects/1410