קניתי דגל לכבוד יום העצמאות, כדי שתבין למה צריך לעמוד בצפירה ושלא תתבייש לשיר “התקווה”. אין מחקרים שיוכיחו את הטענה הזו, אבל אני משער שבבתים שתולים בהם דגלים, יש מעט יותר כבוד לחיילים שמתו, ומעט פחות רצון להתריס גם ביום הזיכרון.

קניתי דגל כי לא משנה כמה כסף יהיה לנו, בסוף זה מה שאוריש לך – מדינה להמשיך אחריי. ודגל. ואני מקווה שגם אתה תאהב אותה למרות חסרונותיה. ואת הקרבות שהשתתפתי בהם אני מתפלל שלא תצטרך לשחזר. במקום זה אני רוצה שתילחם על החינוך והתרבות, על איכות הסביבה ועל פוליטיקה נקייה.

קניתי לך דגל כחול-לבן. מגן דוד באמצע, פסים בצדדים. הסמל מיושן. המיתוג מפספס את קהל היעד. היום אנשים אוהבים את זה תלת ממדי. גם הצבעים לא משהו. חסר אולי כתום, או צהוב. קצת להקליל את הדגל, להפוך אותו לצעיר יותר. צבעוני יותר. אבל ככה הוא הכי יפה עבורנו.

קניתי לך דגל, ילד שלי. בערב נצא לחגוג יום הולדת למדינה שלנו. היא לא תמיד יפה, ולא תמיד נעים בה. היא קצת מתישה, מבולגנת, מטורפת, דביקה, חמה, עצבנית, וזועפת. ובגלל זה קניתי לך דגל – כדי שתזכור שלמרות הכול, היא כל מה שיש לנו.

לבלוג האישי של תומר: ׳אבטיפוס׳ >>

לקריאת טורים נוספים באתר שלנו >>

תומר ברנד
אבא של אופק, עיתונאי
וכותב את הבלוג ״אבטיפוס״ שעוסק בהורות ובאבהות.

* צילום: גור דותן