ארוחת צהריים במשרד, הילה (חברה לעבודה) ואני מקשקשות.
מאחור מגיח עידו (הרווק הנצחי) ושואל: “שוב שיחת אימהות?”.
“מה פתאום שיחת אימהות? דיברנו על הספר החדש שהילה קוראת”, התנצלתי מיד.
אם להיות כנים, היינו לגמרי בשיחת אימהות…

בלילה נדדה שנתי, נזכרתי בדבריו של עידו ותהיתי “מה זה אומר עלי? רק על ילדיי לספר ידעתי? צר עולמי כעולם נמלה?”
האיש שאיתי מיד הרגיע אותי והזכיר: “הילדים הם לא הדבר היחיד שמעניין אותך, את אוהבת לקרוא ולראות הצגות וסרטים ,את נהנית משיחה טובה עם חברים, הכל בסדר, לכי לישון”.

בבוקר, בדרך לעבודה, דיברתי עם נירית חברתי משכבר הימים (השיחה השבועית שלנו) הבטחתי לעצמי “שום מילה על הילדים”, הייתה שיחה מדהימה, 5 דקות שלמות של תוכן למבוגרים בלבד, שום מילה על הילדים!
ואז…. נירית שאלה: “איך היה לטליה במבחן הראשון?”
כמובן שמיד סיפרתי לה הכל מהכל: איך טליה הרגישה, איך אנחנו הרגשנו לגבי מה שהיא הרגישה, מה היה לעידן (האח הגדול) לומר, מה דעתי על התנהלות המורה, המנהלת וכו’ וכו’…
ואז זה הכה בי, אני לא צריכה להתנצל, אני מודה שיש הרבה דברים שמעניינים אותי בחיים (אני נשבעת) אבל הילדים שלי מעניינים אותי קצת יותר מהכל.

בגדול, בעיני, ילדים זו שמחה.
אני באמת מאמינה במשפט הזה (על אף הקונוטציה הפחות חיובית משיר המחאה המוכר).
ולמרות זאת, הקשיים הכי גדולים שאני חווה בחיי קשורים לילדים שלי.

חברה טובה אמרה לי שעל ספת הפסיכולוג יושבים שני סוגים של הורים:
1. כאלו שפגעו בילדים שלהם בכוונה
2. כאלו שפגעו בילדים שלהם בלי כוונה

הידיעה הזו, שלמרות כל הספרים שנקרא וכל העצות שנקבל, לא נוכל להימנע מלשגות בחינוך ילדנו, מדירה שינה מעיני (וסליחה על אובר הדרמטיות).
קחו לדוגמה סיטואציה שהתרחשה לפני כמה שנים עם הבכור שלי:
עידן שלי שהיה בן שבע למד “פנינה” חדשה, שמפאת כבודכם ובושתי לא אעלה אותה על הכתב.
בפעם הראשונה ששמעתי אותה, הסברתי בנועם ש”זו לא מילה יפה ומאוד מעליבה, בבית שלנו לא מדברים בשפה הזו”.
גם בפעם השניה והשלישית הסברתי.
הפעם הרביעית נאמרה כנגד חבר שלו מהכיתה בנוכחות אמו הצדקנית.
מי שמכיר אותי יודע שהסיטואציה הסעירה אותי מאוד, גם (בעוונותיי) כי באמת התביישתי וגם ובעיקר בגלל שחששתי שהדבר יפגע בתדמית של הבן שלי והזמנות/אי הזמנות שיקבל להתארח אצל חברים.

מה עושים? איך מגיבים?
אם נתבסס על התיאוריה של פיאז׳ה הרי עידן היה עודו רגל אחת בשלב ״חוסר המוסר״, אז מה הסיכוי שהוא באמת יבין את ההשלכות החברתיות והמוסריות של ההתנהגות שלו?
מענישים? היועצת המדהימה שלנו תמיד מתעקשת שעונשים לא מלמדים כלום (ובכלל עונשים זה הכי 1990…היום לכל היותר ״משלמים מחיר״).
מצד שני ״מתוך שלא לשמה, בא לשמה״, אולי באמצעות העונש/מחיר הוא ילמד יותר טוב?

סוף דבר: בעצת חברתי המהממת, כאקט של לימוד לקיחת אחריות וברוח יום כיפור שהתקיים סמוך ל”תקרית”, עידן הכין ציור התנצלות והגיש לחבר ולאמו.
סבתא סביחה שלי (שתבדל לחיים ארוכים) אומרת: “חכי בינתי (ביתי), ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות” ואני מתכווצת במקום, מפחדת לחשוב על הבאות…

לקריאת טורים נוספים באתר  🙂

הדס סלמון
בת 39 נשואה ואמא ל-3 מופלאים (עידן, טליה ועמית)
ברוב הזמן נהנת מאוד מההורות, ברגעים מסויימים מוכנה לשקול מסירה לאימוץ 🙂