שונא ים.

לא מתחבר לחול שנכנס לכל חור בגוף, למים המלוחים שורצי המדוזות וגם הדגים משתינים שם.

כשלמדתי ציור לקחו אותנו לים, לצייר. למרות שעמדנו די רחוק מהחוף, כדור של מטקות נחת לי בפרצוף מה שהרחיק אותי מהים לתקופה, עד שנולד לי ילד.

בשלוש השנים הראשונות הכל היה תקין. הלכנו לבריכה כמו כל משפחה נורמטיבית, קיבלנו צריבת עיניים, הסרחנו יומיים מהכלור ואז הילד שאל למה אנחנו לא הולכים לים כמו כל הילדים מהגן.
ניסיתי להפיל את זה על אישתי כי גם היא נגעלת מהחול, אבל היא התחמקה והילד התעקש אז הלכנו. הוא נהנה, אנחנו הדחקנו והנושא נדחק לשנתיים, עד עכשיו.

כשהתחמם מספיק והעם התוודע למטקות ושמיים של אייל גולן, הילד שמע מחבר שיש ים והתחיל לנדנד שנלך.
לקחתי אותו לפלמחים כי זה הכי קרוב, אבל גם כי זכרתי שזה חוף רגוע יחסית. לשם הברזנו מהלימודים ביב’ כשכולם הלכו לשחות ואני ישבתי על הדשא ממש רחוק מהחול ובהיתי באופק.

לא חושב שראיתי את הילד נהנה יותר אי פעם ממשהו, כמו שהוא נהנה מהחוף באותו היום.

לא ברור אם זה החול הנקי יחסית, ריח הים של פלמחים, המלבי המקורי של פינטו שאכלנו בדרך או ההזדמנות ללכלך ממש את הג’יפ של אמא, אבל כל מה שהילד רוצה מאז זה לנסוע לים ואני, אחרי שקניתי בגד ים פצצה ומצאתי קרם הגנה לאשכנזים, לגמרי איתו.

חולה על הים.