שקדי שלי בחרה מכל החוגים בעולם ללכת לאקרו-בילו. אקרו-בילו, למי שהשם לא מובן מספיק, הוא חוג אקרובטיקה שמתרחש בכפר ביל”ו. אז למה “מכל החוגים בעולם”?
א. בגיל 3 וחצי לא ממש עושים “אקרובטיקה”, זה בעיקר קפיצות במקום, קפיצות על מזרונים ומשחקי חברה גופניים.
ב. שאלוהים ישמור, הילדה הזאת מוכשרת בכל כך הרבה דברים אבל אקרובטיקה, איך נגיד, זה לא בדיוק אחד מהם. אם יש אופציה להסתרבל וליפול, אם יש אופציה להתבלבל בקואורדינציה פשוטה של רגל יד/עין – אין ספק שהיא תהייה שם. לאט יותר, נמוך יותר, חלש יותר.
אבל הילדה רוצה וכמו שלמדתי מהצדקת מיכל דליות – אסור לבלום רצון של ילדים ולהכווין אותם.
היא הולכת לחוג. אין הוראה אחת שמבקשים שהיא עושה כמו שצריך. כולם רצים לכיוון אחד- היא לשני, כולם חוזרים עושים תרגיל וחוזרים במהירות לתור – היא בוהה בתקרה ונותנת לכולם לעקוף. אבל מה? מאושרת חבל על הזמן.
רגע לפני התרגיל האחרון כולם עושים משחק דמיון – המדריכה שואלת את כולם איפה הם רוצים היו להיות עכשיו – אחד אומר ממלכת הממתקים, השנייה בארץ הילדים. שקדי אומרת שהיא הייתה רוצה להיות בקניון לאכול פיצה. אני לא יודע אם לצחוק, לבכות או להבין שאנחנו קצת מגזימים עם שומן הטראנס שאנחנו מאשרים שייכנס אליהן לגוף.

ואז התרגיל האחרון – תופסת שערים.
כולם רצים בטירוף ורק שקדי עומדת מבלי לזוז. כל שנייה תופסים אותה. היא עושה פיסוק – מצילים אותה. ואז תוך שנייה שוב תופסים ומצילים. וככה עד סוף המשחק. תופסים מצילים, תפוסים מצילים. לא זזה מטר, לא הוציאה קלוריה אחת…

כשמסתיים החוג אני שואל אותה – שקדי, למה לא רצת בתופסת? היא מביטה בי, לא מבינה את השאלה. “אני אוהבת שתופסים אותי. וגם שאר הילדים שמחים.”

מיס סאנשיין הקטנה שלי, תעשי טובה ואף פעם אל תשתני. אף פעם.

אלעד חן
מחלטר כתסריטאי וסופר. יוצר ותסריטאי ראשי של הסדרות “אורים ותומים” “נויורק”, תסריטאי ראשי בסדרה “אלישע” ומחבר הספר “הצד השני של המטבע”.
ברוב הזמן אבא במשרה מלאה לתאומות מיכל ושקד (“אוטוטו בנות 4”)