רציתי לספר לכם על ילדה תסריטאית וואחד מבריקה. הילדה הזו לא רק חלמה ותסרטה את החיים שהיא רצתה לעצמה, אלא היא גם הפיקה וביימה אותם. הילדה הזו גדלה בשנות החמישים של המאה הקודמת, האתר הזה לא היה קיים, אבל גם בשנות החמישים הרי היו ילדים שהיו התסריטאים הטובים ביותר בעולם, לא?!

הילדה הזו היא אימא שלי, קוראים לה דינה, והיא כתבה לעצמה תסריט שאף כותב לא יכול לכתוב, רציתי לספר את הסיפור שלה, זה קצת ארוך אז תאזרו:

היא נולדה ב1950, תקופת צנע כלכלי וחוסר ודאות בטחוני למשפחת עולים חלוצים שרק נחתה מהאנייה שהגיעה מלוב. כמו רבים מדור המייסדים שבנו וייסדו את המדינה הצעירה,  גם אבא עבד קשה בבניין וחקלאות ביום וחבב את הטיפה המרה בסופו.

לא יודע אם זה להשכיח את צרות היומיום או שסתם היה סטלן, אבל אימא שלי סבלה מנחת זרועו מגיל מאוד צעיר. בתקופה ההיא היו תלויים פלקטים בבית הספר עם הציטוט מספר משלי: “חושך שבטו שונא בנו”, נכון שאימא שלי הייתה בתו ולא בנו אבל אני מניח שהרבה אנשים כולל סבא שלי, לא נתפסו לקטנות (או שכן) והרשו לעצמם להרחיב את ההגדרה המגדרית ולח’לע גם את בנותיהם.

תזכרו את התקופה, זו דקה וחצי אחרי הזוועות של מלחמת העולם השנייה, הזוועה הזו שחוותה ילדה קטנה וחסרת ישע הייתה עניין של מה בכך.
לילדה ונערה באותו הזמן לא היה לאן לברוח, אין עובדים סוציאליים ומוסדות, אין בית השאנטי או עמותת על”מ. כל החמולה גרה יחד בצריף עשוי מפח גלי, אין דודים בתל אביב או בקיבוץ  לברוח אליהם, הוטל קליפורניה you can never leave!
הדרך היחידה של נערה לצאת מהגיהינום הפרטי ולשנות את מצבה היא להתחתן.

אכן כשהגיעה לפרקה, חברותיה החלו מתחתנות, היא המתינה קצת על הגדר לראות מה יעלה בגורלן והתחילה לכתוב את התסריט של עצמה… היא לא הסתמאה מלובן השמלה ולא נשבתה בקסם הבורקס.
הגלגלים במוח הליברלי והפמיניסטי שלה פשוט גרמו לה להבין שלהתחתן במציאות דאז, זה להחליף כלא אחד באחד קצת יותר נוח. היא לא רצתה להינשא כדי לשפר מצבה מרמה של פחת לסתם פח ולהיות מכונת ילדים וקוסקוס שנתונה למרותו של הגבר.

היא הייתה נערה יפיפייה בעובי של לחמית, שיער פחם ועיני דבש, היא חוזרה בלהט ע”י כל גברברי האזור אבל הם לא עניינו אותה. היא חיפשה את גבר שלא יחליט עליה.
אין לה בעיה לעשות ילדים כדי להיות יצרנית ילדים ומפעל קוסקוס וטביח’ה אבל בתנאי שהיא תלחץ על הכפתור, היא תקבע מתי להעמיד סיר ומתי להרות.

במפעל שהיא עבדה בו, עבד גבר יפה תואר, שקט עדין שסבל מתסמונת האיקס השביר שהיא בעצם פיגור שכלי, היא מיד זיהתה בו את המפתח לחופש. הנה גבר נכה וחסר ישע, שלא יוכל להחליט עליה. היא  ביקשה ממכרה משותפת לעשות את הקונקשיין בין ההורים (לא היה טינדר…), תוך חודש הם התחתנו (לא היה טינדר) וכאן הסיפור של הקמת משפחה לבד וגידול של 5 ילדים + ילד מבוגר עדין ורגיש רק מתחיל.

נערה שכל השכלתה מסתכמת ב-8 שנות לימוד ברוטו, מנתחת מציאות ומיישמת תאוריות נון קונפורמיסטיות שהתבשלו לה בראש, במקביל לגל פמיניסטי שמתפתח בעולם כתהליך גלובלי בעקבות מלחמת העולם השנייה ומבלי לדעת עליו.
לא התגלגל לידיה שום ספר ששינה לה את החיים (לא היה כזה ברדיוס של 50 ק”מ) והיא לא הושפעה משום מאמר סוחף או הרצאה של אישיות דגולה.
בזמן שנערות בגילה שרפו בארה”ב חזיות לחירותן, היא חפרה ת’מנהרה לחירות שלה, חירות  שבעצם נמשכת עד היום, אני יכול רק לנחש לאיזה מעמד הייתה מגיעה לו נולדה במקום אחר ובזמן אחר.

היא עשתה אחלה דיל עם אבא שלי, הוא מעניק לה חופש והיא מעניקה לו חיים.

היא מנעה ממנו את ה”תענוג” לסיים את חייו ערירי במוסד ודואגת לכל מחסורו ובתמורה הוא מעניק לה את היכולת להחליט.
כך גם גדלה אותנו ועם כל הקושי, דאגה שתהיה לנו הזדמנות שווה לשאר הילדים. הייתה מבקרת קבועה בחדרי המורים ומתעדכנת באופן שוטף לגבינו. אם צריך תגבור או העשרה היא תדע להוציא את זה מהמערכת, זה נמשך לתיכון וגם לצבא, היא התקשרה אפילו לטלפון אדום במוצבים חודרים בלבנון.
לא הייתה לא שום בעיה לשחד בצלחות קוסקוס והררי אוכל לסגל הבכיר שלי בצבא כדי לכפות עליו אמפתיה – מומחית בהתניה פבלובית.

היא גידלה את כילדיה לנתינה וערכים בלי מילים או מערכי שיעור וחילצה את כולנו בחכמה מגורל ההסללה המקצועית שייעדה לנו החברה.

עכשיו אני מבין תוך כתיבת שורות אלו, שממנה למדתי להתעקש, ממנה למדתי אינטואיציה, ממנה למדתי שאם קשה ללכת בתלם, קום וסלול לעצמך תלם משלך, תלם שבו יהיה לך את הכוח להחליט.
זאת אימשלי דינה, עספורה בגודל וענקיסטית ברוח, בעלת כוחות של D-9 שמוריד כף  ופותח ציר של חיים, לא מומלץ לעמוד בדרכה.
מסלול חייה הלא פשוט צבע לה בקושי רק 4 שערות לבנות בשיער הפחם שלה, יעני מה,
א-לוהים זה מה שאתה יכול?!

קבלתם טעימה קטנה זה בקושי הטריילר לסיפור שלה. היא הכינה מרק מכפתור והקימה משפחה רגילה שעומדת בכל סטנדרט אפשרי של “רגילות” עם טלוויזיה שחור לבן, כלים בכיור, כביסות לקפל ופלורסנט שעושה בזז’. משפחה עם חמישה ילדים, אחד עשר נכדים ואינספור בניאדמים שמוקירים לה תודה, אני ראשון.

אלון חדד
אבא להילי בת 9 ואורי בן 6, יוצר ספר הילדים “אבא קרחת” ושותף בפרסום קריאייטיב ובניו.
לפייסבוק של אלון>>