עבדים היינו
בכל דור ודור חייב הורה לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
לכל אחד מאיתנו, ההורים, יש מצרים קטנה שהיה רוצה לצאת ממנה – להשאיר מאחור בתוך ענן אבק מדברי תוך שעטה פרועה לעבר הארץ המובטחת.
אצל רבים מאיתנו (לא אצלכם כמובן – אצל השכנים…) אותה ארץ מצרים היא רגשות האשם האינסופיים שאנו חשים בכל הנוגע לילדים שלנו. רגשות אשם המענים את נפשותינו כאילו היו נוגש עבדים מצרי בלתי נלאה.
אנחנו אשמים כאשר אנו קשים איתם מידי, צועקים, פוגעים ואשמים שאנו רכים מידי ולא עומדים על שלנו, נכנעים ולא מציבים גבולות.
אשמים כשאנחנו שולטים בהם ומחליטים בשבילם ואשמים כשאיננו מספקים להם את ההכוונה הנדרשת.
אשמים כשנותנים להם יותר מידי מרחב וחופש אך גם אשמים כשאנו משתלטים להם על החיים ודוחפים את האף לכל חור.
אשמים כשלא מבלים איתם מספיק זמן, בעבודה כל הזמן ואשמים כשאנחנו נותנים יותר מידי ומשקיעים את כל כולנו והם בכלל לא מעריכים….
אשמים, אשמים, אשמים……
האשמה הזאת שוכנת בתוכנו כמו פרעה מעיק המתעקש להשאירנו בעבדות וממאן לתת לנו להגיע לארץ המובטחת. האשמה לא עוזרת לנו להיות הורים טובים יותר. נהפוך הוא – היא מזיקה גם לנו וגם לילדים.
מקורה של האשמה נעוץ בציפיות שלנו להיות הורים מושלמים: אוהבים, מכילים, קשובים, סבלניים, מלאי אמפתיה והבנה, חייכנים חיוניים ומלאי ברק. כמובן שכל טרנד ה“אמהות המשקיעניות” ושפע התיאוריות החינוכיות הצצות כמו מציות אחרי הסדר לא עוזרות להרגיע את השאיפה לשלמות. אם כך, מה הפלא שכולנו מסתובבים אכולים מבפנים מביקורת עצמית, שיפוטיות ורגשות אשם?
והילדים, המתוקים כחרוסת, יודעים לזהות היטב את קולות הניקור הבוקעים מבטננו, וממהרים לפרוט על נימי האשמה כמו אריס סאן על הבוזוקי: “את כל הזמן לא בבית“, “אין לך אף פעם זמן בשבילי“, “תמיד אתה לא מרשה לי“, ולהיט הזהב של כל הזמנים: “למה לכולם יש ולי לא?”.
ברוב המקרים, התחושות האלה גורמות לנו לנקוט באסטרטגיה של פיצוי – ניתן לו, נוותר לו, נרחם עליו, נקרע לו את הים, נאכיל אותו במן – הכל רק כדי להשקיט את קרקורי האשמה בבטן. התוצאה העגומה של הפיצוי הזה היא דווקא הפוכה ממה שהתכוונו: ילד שלא למד לראות את האחר ולהתחשב בצרכיו, לא למד לדחות סיפוקים ולא למד להתמודד עם אתגרים, יגדל להיות מבוגר המתקשה להתמודד עם אתגרי החיים ויופתע לגלות שלא הכל מגיע לו ושלא הכל מוגש על מגש של כסף (מכירים כאלה?).
אז הפסח הזה עשו לעצמכם ולילדכם טובה והוציאו את האשמה ממצרים!
הוציאו אותה לחירות! או בעברית פשוטה – שחררו.
איך עושים את זה, אתם שואלים?
פשוט מקבלים את העובדה שאיננו מושלמים (לא בהורות ולא כבני אדם).
אנחנו לא כל–יכולים וההשפעה שלנו על ילדינו, עם כל הצער שבדבר, מוגבלת.
אם נדמה את החיים שלנו עם ילדינו לשולחן בופה – אנחנו יכולים להחליט אילו מנות יוגשו לשולחן, אך איננו יכולים לשלוט במה הילדים יבחרו לאכול.
אנחנו יכולים לעשות את המיטב לו אנו מסוגלים, תמיד נהיה אחראיים למלא את תפקידנו ההורי ותמיד נמשיך ללמוד מטעויות ולנסות להשתפר. אבל ללא אשמה. ככל שנקבל ונאמץ את עובדת היותנו הורים בלתי מושלמים כך יפחתו תחושת האשם, הכעס והביקורת.
האומץ להיות בלתי מושלם הוא זה שיוציא אותנו מעבדות לחירות.
חג שמח!
חוה פרח
עוד שנייה בת 40, אמא בלתי נלאית ליונתן, אלה ועלמה
ואישתו של פרח אמיתי.
מדריכת הורים ומשפחה ומנחת קבוצות מוסמכת מטעם מכון אדלר